לימה

נפרדים מקולומביה ברגשות מעורבים, עם כל ההתרגשות לקראת היעד החדש, לאחר חודשיים בקולומביה הנוחה הילדים קצת מתבאסים לעזוב אותה. קולומביה הייתה הפתעה של ממש! אנשיה אדיבים ומראי פנים, נופיה מגוונים וההתנהלות בה קלה עד מאוד. ממדינה שחששנו תחילה לבקר בה למדינה שהתאהבנו בה, קולומביה הציבה רף שיהיה קשה לעבור.

הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים מפרו הוא שזה מקום שונה, מקום נוקשה יותר, ויש צורך לחדד את החושים כי הפרואנים במבט ראשון קצת פחות אדיבים.

נתחיל בתקנות הקורונה, על הקורונה כמעט שלא נדרשנו להתעכב בפוסטים שפרסמנו על הרפובליקה הדומיניקנית וקולומביה, זאת מהסיבה שהקורונה בקושי מורגשת בהן, אך במפגש הראשון עם פרו זה פשוט זועק מכל עבר! חובה לעטות 2 מסיכות ולא די במסיכה אחת, כמו כן בתחבורה הציבורית מחייבים בנוסף ל-2 המסכות גם משקף פנים.. מסורבל מאוד.

לא שמעו על קפסולות בפרו, נתקלנו בסירוב להזמנת מונית בשדה התעופה שכן אנחנו יותר מידי אנשים למונית אחת, כמו כן בתחנת המוניות המורשות של שדה התעופה לא היו מוניות זמינות (!!) ולכן נאלצנו לפנות לפינת המאכרים. עוד הבדל מקולומביה שהייתה הרבה יותר מסודרת בנושא המוניות. בקולומביה מוניות לא מורשות לא הורשו להיכנס לשדה, וכולם חייבו לפי מונה. פרו כבר נראתה לנו יותר "שכונה", כמות המוניות הלא מורשות שהיו בשדה הייתה מטורפת, קצת מצחיק שלא היו מוניות מורשות זמינות, ומחיר המוניות הלא מורשות גבוה ב- 10-20 סול מהמורשות!! מה הולך פה??🤔

שערי ההמרה בשדה התעופה הן שערורייה בפני עצמה.. תמירו את המינימום הנדרש, פרו נראית במבט ראשון כמדינת עולם שלישי קלאסית ואנחנו ממש מקווים שזה מה שיהפוך את הביקור בה לחוויה ולא לסיוט.

נחתנו בזמן משחק של נבחרת פרו כנגד צ'ילה , בדרבי של החוף הפסיפי במסגרת מוקדמות המונדיאל. בין 2 המדינות זורם דם רע שכן בעברן מלחמה ממושכת ועקובה מדם לאור ניסיונה הכושל של פרו להשיג בעבור בוליביה מוצא לים, פרו כאמור הפסידה במלחמה, שטחים מהמדינה נפלו לידי צ'ילה ובוליביה נותרה עד היום ללא נמל ימי.

מי שמסתכל על מפת יוגוסלביה לשעבר יכול לראות כיצד קרואטיה נחלקת ל-2 בכדי לאפשר לבוסניה הרצגובניה נמל ימי, הדבר דרוש מאוד להתפתחות הכלכלה המקומית, הגרסה הדרום האמריקאית פחות "זרמה" וצ'ילה נהנית מגביית מסי מכס בעבור סחורה בוליביאנית נכנסת או יוצאת.

הכביש בזמן המשחק ריק לחלוטין, הנסיעה משדה התעופה חולפת במהירות ואנחנו מגיעים בדקה ה-70 של המשחק לדירה המוזמנת בשכונת מירפלורס, התוצאה היא 2-0 לטובת פרו והשמחה של בעלת הדירה ניכרת ומקרינה גם עלינו, תלאות שדה התעופה נותרו מאחור.

שכונת מירפלורס היא "בועה" בתוך בירת פרו, אזור מרובה שיטור, גינות מטופחות וחנויות יוקרה. הסופרים מלאי סחורה תוצרת חוץ ורשתות מזון בינלאומיות מראות נוכחות מלאה, הפארקים המרובים בשכונה מלאים בפעילות ספורט, גני שעשועים מתוחזקים להפליא. בהחלט מקום נפלא לנחיתה רכה. מרכזו של הרובע הוא "פארק קנדי" הכולל שוק פרחים בסופי השבוע ואין סוף מסעדות ורשתות מזון.

לפנינו מספר ימים בלימה, אשר יוקדשו בעיקר ללימודים, מנוחה מרובה ובין לבין מספר ביקורים ב"אתרי חובה" שיש ללימה להציע, אך ההתנהלות הכללית עצלה באופן יחסי, לוקחים את הזמן ומתמקדים במנוחה מרובה והסתגלות (הימים האחרונים בקולומביה היו אינטנסיביים)

אנחנו נוחתים בלימה ביום חמישי בערב ועד לביקור בערב שבת בבית חב"ד המקומי לא יוצאים כלל מהדירה, למעט ביקור בסופר השכונתי שמתגלה כמקום מופלא, מוצרי חלב שכל כך היו חסרים בקולומביה ממלאים את המקררים, עשרות סוגי תפוחי אדמה כמו גם 6 סוגי תירס נספרו במקום. לימה נחשבת לבירת הקולינריה של דרום אמריקה והביקור החטוף בסופר השכונתי אכן מאשש כי לעיר פוטנציאל רב.

הכיכר המרכזית של לימה יפה למראה, לא בכדי האזור הוכרז כאתר מורשת עולם, הכנסיות בסביבה והבתים בעלי המרפסות המעוטרות יפים למראה אך המקום מעט "חסר נשמה", חסר את שאון העיר המוכר לנו מבוגוטה, אין רוכלים בכיכר העיר, אין יונים להאכיל, תחת זאת יש המון משטרה...

פלאזה מאיור, או פלאזה דה ארמאס, היא הכיכר המרכזית ההיסטורית בלימה. באתר זה ייסד פרנסיסקו פיזארו את העיר בשנת 1535. זה מקום נהדר לצילום .

מספר מבנים בולטים מקיפים את אתר מורשת עולמי זה של אונסק"ו, כולל הקתדרלה של לימה, ארמון הארכיבישוף הסמוך לה, ארמון הממשלה ובית העירייה. הבניינים נבנו ונבנו מחדש במהלך 500 השנים האחרונות וכעת הם עשויים בעיקר בסגנון הקולוניאלי הספרדי או הניאו-קולוניאלי. הם כוללים מרפסות עץ מגולפות בצורה מורכבת הבולטות משאר הבניינים הסמוכים.

הקתדרלה מכילה מוזיאון עם אוסף נרחב של אמנות דתית. הגישה לארמון הממשלה מחייבת תיאום מראש של סיור מיוחד (ויתרנו- העניין מורכב בצל הקורונה). אבל אם לא הספקתם לתכנן מראש, עדיין תוכלו לצפות בהחלפת שומרי הארמון בחינם בכל יום בצהריים.

*לא לפספס את דוכני הצ'ורוס ברחובות שסביב הכיכר, מדובר בצ'ורוס הטעים ביותר בדרום אמריקה.

בעוד הכיכר מנומנמת , כנראה בשל תקנות הקורונה ו/או מצב פוליטי נפיץ, הרובע והשווקים הסובבים את הכיכר, לעומת זאת, שוקקי חיים, מקום נפלא לאוהבי שוטטות עירונית. יש לציין כי ברובע הסיני יש שער ברכה סיני, מסעדות סיניות, מרכולים בעלי מוצרים מיובאים מסין, הרחובות מקושטים כבייג'ין הקטנה.. אך שלא תטעו, אין כאן סיני אחד לרפואה.

המון מסעדות פייוג'ין המשלבות את המטבח הסיני עם זה הפרואני נראה החל מהביקור ברובע הסיני ולכל אורך הביקור בפרו, המסעדות מכונות chifa.

שיאו של הביקור במרכזה ההיסטורי של לימה היה ללא ספק הביקור במנזר סן פרנסיסקו.

ליד פלאזה מאיור במרכז ההיסטורי של לימה ניצב מנזר סן פרנסיסקו. המנזר הוא דוגמה מצוינת לארכיטקטורת הבארוק מהמאה ה-17, הכולל מזבחות מוזהבים, מקהלה מגולפת מעוטרת וספרייה יפה.

אבל אלו הקטקומבות שמתחת למנזר שבאמת הופכות אותו לשווה ביקור. כמו הקריפטים בפריז, הקטקומבות של מנזר סן פרנסיסקו מלאות במתים של לימה, והעצמות סודרו לעיצובים יפים. לפי האתר הרשמי של המנזר, יותר מ-25,000 בני אדם נקברו בתוך הקטקומבות, אם כי חלק מההערכות מצטטות עד 75,000. בהחלט אחד הדברים המפחידים ביותר לעשות בלימה

מדובר במבנה קולניאלי יפה, עשיר במייצגי אומנות ובחדרים מעניינים, הספרייה במקום סטייל סרטי ארי פוטר ומתחת לכל הטוב הזה ישנן קומבטוקות ובה מוצגים לראווה, באופן מסודר למשעי, בעיגולים ובמערום, שרידי עצמות של 75 אלף איש. האיסור לצילום במקום נשמר על ידינו באדיקות עד לנקודת המפגש עם הקומבטוקות שאז נשבר האיסור.

למרבה הפלא הילדים קיבלו את הקריפיות של המקום בשלווה מוגזמת ומעוררת הערכה...

בדרך כלל משתרך תור גדול בכניסה לקתדרלה אך בהינתן מגפת הקורונה והיעדר התיירים ניתן להיכנס בכל עת ללא כל עיכוב או תור.

ללימה רצועת חוף גדולה מאוד נהדרת לגלשנים, אך מזג האוויר וטמפרטורת המים לא מזמינים כל כך ומעודדים שחיה

מיראפלורס היא השכונה הציורית ביותר של לימה ובה שכרנו את דירת ה AIRBNB. מלאה בשטחים ירוקים, בתי קפה ותיירים ומקומיים כאחד הנהנים מפעילויות שונות , לא נדיר לראות בפארקים מתאמנים מלווים במאמן כושר אישי, גם שיטוט בפארק עם כלבים גזעיין יש פה לא מעט, Miraflores הוא המקום המושלם לבלות בו יום שמשי. מאפיין מרכזי של אזור מקסים זה הוא שביל ההליכה ושביל האופניים באורך שישה מייל לאורך רצועת החוף, Malecon. המלקון, המתפתל לאורך החוף מעל האוקיינוס השקט.

לאורך השביל ימצאו המבקרים יצירות אמנות מפוזרות של אמנים פרואניים מקומיים. המלקון מסתיים בפארק דה אמור (פארק האהבה). הפארק עטור ספסלי פסיפס עם הצהרות אהבה. במרכזו נמצא הפסל הבלתי אפשרי לפספס El Beso (הנשיקה) של הפסל הפרואני הנודע בעולם ויקטור דלפין.

ביקור מומלץ ביותר שהילדים אהבו במיוחד - ירידה לחוף הים, שם, על אף מזג האוויר, התנהלה סצינת חוף מלאה: אנשים רוחצים, ילדים בונים ארמונות חול, רוכלים מציעים את מרכולתם המעניינת (מאפים מקומיים, מנגו עם מלח וצ'ילי, גלידות וכ"ו). מעניין במיוחד הוא צילומי החוף שנעשים (בדומה לקולומביה) עת הנערות מגיעות לגיל 15 עניין תרבותי בכל אמריקה הלטינית.

מבין שלל חטיפי החוף- אהבנו את המנגו החתוך בתוספת לימון, מלח,שמן וקצת חריף

אתר השיא מבחינתנו בלימה, בו הילדים נהנו מכל, היה כמובן פארק המזרקות, אתר מטופח למדי, הופעות רחוב ודוכנים ממלאים כל חלקה פנויה ברחבי הפארק, במקום עשרות מזרקות בצורות שונות, כולל מערת מים שניתן להיכנס לתוכה ולצאת (כמעט) יבשים. אחת לשעה לערך מרדת החשיכה ועד ל-22:00 בלילה מתקיים מופע מזרקות מרשים הגולל את ההיסטוריה של פרו בהקרנת לייזר על גבי מיי מזרקה לבנים, בהחלט מרשים ומהנה.

בין לבין התנסינו כמובן במנת הסביצ'ה המפורסמת של פרו (דג המבושל באמצעות לימון ומלח) ולא בחלנו בניסיון ראשון של שתיית "אינקה קולה" המשקה הפופולרי בפרו, מדובר במשקה מוגז בעל צבע צהוב וטעם של מסטיק בזוקה- למי שהיה ספק לגבי התגובה של קוקה קולה למשקה הפופולרי.. היא פשוט רכשה את המותג וכרגע הוא חלק "ממשפחת קוקה קולה".