שבוע לפני היציאה למסע

זהו, הכל כמעט מוכן, ההתרגשות בשיאה, אוטוטו המסע מתחיל

כרטיס - יש (לרפובליקה הדומיניקנית)

ביטוח - יש (בחרנו בחברה בינלאומית)

חיסונים- יש (מרכז למטייל בשיבא)

הזמנת מלון לימים הראשונים - יש

ארזנו את המוצ'ילה, את התיק האישי של כל ילד, ציוד הצילום מוכן, פריטת כסף והוראות קבע.

אלפי החלטות שהיינו צריכים לקבל מתנקזות לשבוע אחרון, מה-החלטה איפה להתחיל את הטיול ועד לאיזה ספר לקחת למטוס, כמה חולצות לקחת, קביעת תקציב, מזוודה או מוצ'ילה, חיסון לכלבת-כן או לא...

טיול עם שלושה ילדים לתקופה של כמה חודשים זה עניין שדורש אלפי החלטות, הראש לא מפסיק לעבוד. והלב, הלב רק רוצה לנדוד.

בחודש האחרון הילדים ישנו מדי סופ"ש אצל הדודים, בכל סופ"ש אצל דוד אחר, טקס פרידה מבני הדודים שהם כל כך אוהבים וכל כך יהיו חסרים להם בתקופת המסע. טקס הפרידה הזה הכניס גם את הילדים באופן מלא לאווירת ה"אוטוטו זה מגיע".

הפרידה מבני הדודים משתלבת עם מסיבות סוף השנה במוסדות החינוך והכל מתערבב לכדי טקס ארוך ומייגע, שאת סופו אנחנו מתחילים לראות בקצה המנהרה.

בחדשות מדברים על דלתא

ואז על דלתא פלוס, וריאנט קורונה שמגיע מהודו וגורם לנגיף להרים את הראש, אנחנו נחושים להתחיל את המסע. אחרי 3 סגרים ו"מבצע" צבאי בעזה כולנו זקוקים לחופש, למרחבים.

נשאר לנו רק לקוות שלא יסגרו לנו את השמיים.