וילה דה לייבה

יום שלישי, 10.8.21, עוזבים את בוגוטה ויוצאים לוילה דל לייבה.

וילה דה לייבה היא עיירה קולוניאלית שנוסדה ב-1572 ונשתמרה במלואה, אין בה כלל מבנים עכשווים, ב-1964 הוכרזה כאתר לשימור לאומי, ועל פי הלונלי פלנט אם יש לכם זמן לבקר רק בעיירה קולוניאלית אחת הרי שזו תהיה וילה דה לייבה.

נסיעה קצרה במונית לתחנת Portal del Norte ואנחנו עולים לאוטובוס לנסיעה של 3 וחצי שעות (36,000 פזו לאדם) . בתחנת האוטובוס נתקלנו לראשונה במנהג המקום לשמירה על תקנות הקורונה- אין כניסה לתחנה ללא שטיפת ידיים. בכל שער העמידו ברז מאולתר ושומר המוודא כי כל הנכנס בשער רחץ את ידיו.

באופן כללי, אפשר לציין לטובה את השמירה על תקנות הקורונה. נראה שלציבור בקולומביה ישנה מודעות גבוהה למגפה, וכולם פה מקפידים לשמור על הגיינה: שימוש באלכוג'ל/שטיפת ידיים בכניסה לכל מקום, שימוש בכפפות במסעדות, שימוש בכיסוי ראש חד פעמי באטרקציות בהן יש צורך בקסדה ואפילו ריסוס עודף באלכוג'ל בחלק מהמקומות!!!

לאורך כל הדרך הנופים היו מהממים וכאילו יצאו מגלויה – הרים וגבעות ציוריים, בתים כפריים וחוות. שוב, העננות החלקית בשילוב קרני השמש המסתננות משווים תמונה ציורית וקסומה.

בשעה 12:30 הגענו לוילה דל לייבה, עיירה קטנה, שקטה, ציורית וקסומה. בתים נמוכים, מדרכה מרוצפת אבן.

העיירה בנויה בעמק מוקף בהרים ציוריים, ובמרכזה כיכר גדולה ורחבת ידיים.

צעדנו להוסטל FAMILY HOST HOSTEL שהזמנו בו מקום מראש, מרחק של 5 דקות הליכה מהמרכז, וגילינו הוסטל ביתי וחמים, אוירה תרמילאית וצעירה, שממש הזכירה לנו ימים אחרים כשהיינו צעירים ויפים כמוצ'ילרים במרכז אמריקה. הדבר היחיד שהיה חסר הוא אנשים... ההוסטל היה כמעט ריק מאדם, ניכר כי הקורונה השפיעה על המקום. באופן כללי העיירה מוצפת בהוסטלים, אולם ניכר כי היא חסרת תיירים. למרות זאת, בסופ"ש העיירה התמלאה תיירים (רובם קולומבייאנים ככל הנראה), כפי שיסופר בהמשך, לא ברור אם בגלל פסטיבל העפיפונים הפירטי שהיה מתוכנן בעיר או בגלל הסופ"ש. עלות לילה בהוסטל-95 ₪.

השארנו את התיקים ויצאנו למרכז העיירה, השוטטות בעיירה הייתה ממש נעימה, רחובות צרים, חנויות קטנות, מזג האויר העיר לנו פנים והשמש יצאה לכבודנו, תוך משב רוח קריר מההרים.

עצרנו בדרך לארוחת צהריים במסעדה מקומית, המציעה מנות מקומיות (אורז, עוף, שעועית, סלט, תפו"א – כרגיל...). למרות ההיצע הבסיסי ניכרה ייחודיות המסעדה – העוף הוכן על גריל גחלים בקדמת המסעדה. האוכל היה טעים והשירות היה אדיב.

המשכנו למרכז העיירה שמים פעמינו לעבר הכיכר המרכזית, ליבה של העיירה ומקור גאוותה.

פלאסה מאיור, היא אחת מכיכרות העיר הגדולות ביותר בדרום אמריקה, היא מרוצפת אבנים גדטלות ומוקפת בבתים קולוניאלים יפים המסויידים בלבן.

הנוהג המקומי הוא השחתת הזמן בהעפת עפיפונים ברחבי הכיכר ושלל החנויות סביבה מציעות למכירה עפיפונים בכל גודל וצבע שרק תחפצו. כמובן שהילדים עטו על העניין מיד ומצאנו את עצמנו מתנסים מצטרפים לנוהג המקומי והעברנו שעות בכיכר במהלך שהותנו בעיר (עלות עפיפון למתעניינים בין 8 ל-10 מיל פזו כבסיס ויש עפיפונים מתקדמים גם ב-100 מיל).

לאחר התמקמות בהוסטל והכרת הסביבה שתשמש לנו כבית לימים הקרובים התפננו לרכישת ה"טורים" וכרטיסי אטרקציות לימים הבאים. לעיירה שפע של הצעות למבקר בה ונסינו לבחור מתוכן את המיטב בעבורנו.

תחילה ביקרנו במוזיאון פוזיל (20,000 פזו למבוגר, מחצית לילד) - מוזיאון המשמש בית לממצא ארכיאולוגי יוצא דופן, מאובן של דינוזאור ימי פרא היסטורי שנמצא בקרבת העיירה, מעל הממצא נבנתה תחילה סככה ולימים באותו המקום ממש נבנה מבנה הקבע; המדבר סביב העיירה היה בתקופה קדומה ים ויש כל כך הרבה מאובנים שנמצאו במקום שחלק מחומות בתי המקומיים מאותרים במאובנים.

המאובן בן 120 מיליון שנה של קרונוזאור תינוק, זה השלד השלם ביותר בעולם של הזוחל הימי הפרהיסאורי, אורך המאובן כשבעה מטרים ומעריכים כי גובהו היה 12 מטר

חווינו מסלול עם טרקטורון בנהיגה עצמית דרך שלל אגמים בצבעים שונים. האזור עשיר במינרליים ומנהג המקום לחפור בורות השקייה, באחת החוות חפירת הבורות הביאה למצב בו נוצרו הבדלי צבע בין האגמים בהתאם לצבע המינרל המצוי באותה הקרקע, כך עברנו בין אגם כחול, ירוק ואדום. ההתנסות הוגדרה כמוצלחת והילדים כבר מתכננים לנו מסלול נוסף בהמשך הטיול.

באחד הימים יצאנו עם נהג לעיירה Ráquira "בירת קולומביה לקדרות", שלל חנויות סביב הכיכר המרכזית מציאות עבודות קדרות יפיפיות, הכיכר עצמה מקושטת בפסלי אומנות ובמרכז הכיכר כוכב ההצגה(!) פסל של ילד משתין (הגרסה המקומית לילד המשתין מבריסל), בקרבת העיר מספר מפלים (ניתנים לרחצה) ניתן להגיע ברגל אך העלייה תלולה ועדיף להיעזר ברכב/מונית.

שיא הביקור ב Ráquira היה מבחינתנו ההתנסות בהכנת צלוחיות. עצרנו ליד אחד המפעלים הביתיים ותמורת טיפ סמלי התאפשר לילדים להכין כלי משלהם.

בסמיכות לכיכר המרכזית של וילה דה לייבה ממוקם מוזיאון השוקולד, מפעל שוקולד מקומי ולידו בית קפה יוקרתי, חוויה לעבור דרך המקום ולראות את כל התוצרת העשירה. הייחוד במקום הוא שכלל העובדות הן נשים. נרשמו לסדנת הכנת שוקולדים (פטיפור) היה משעשע וטעים.(45,000 פסו לילד). בהינתן כי אין תיירים בעת הזו בקולומביה צוות המקום התרגש וצילם את אביתר מיכל ויואב בכמות גדולה יותר של תמונות ממה שאנחנו צילמנו אותם.

אטרקציית האקסטרים המרכזית נמצאת כשעה נסיעה ממרכז העיירה, Aventura Park , מדובר בפארק אתגרי המצוי בין שתי גבעות, בניהם עמק קטן, בין הגבעות נמתחו חבלים המשמשים לאומגות שונות ומכשולי חבלים. הילדים התנסו ברכיבה על אופניים על חבל כשמתחתם העמק בגובה רב. מומלץ בחום(!) ; הפארק נמצא בסמיכות למפל Cascadas La Periquera ומומלץ לשלב את הביקור.

טיפ קטן: המחיר לאטרקציות בפארק עצמו זהה למחיר הנמכר ברחבי וילה דה לייבה, כל אחד ושיקוליו אך המידע שנמסר בעיר בנוגע לגיל המותר לכל אטרקציה שונה מהמידע שנמסר בפארק עצמו ועל כן עדיף לרכוש את הכרטיסים בפארק ולא בעיר (וכך אכן עשינו).

בוילה דה לייבה הרגשנו בבית, נשארנו בה מספר ימים מעל המצופה, מצאנו את המסעדה הקבועה שלנו, אין סוף התנסויות חדשות, כל ערב ירידה לכיכר המרכזית להעפת עפיפונים, שגרה נעימה שכזאת.

מבחינת הילדים האטרקציה המרכזית היתה דווקא השהות בהוסטל, הצוות נפלא (אם כי לא מהוקצע) הכולל את קתרין וסזאר. מידי ערב מסיבת ריקודים ו"שיגועים", משחקי חברה חצי בעברית חצי בספרדית, לימודי קפוארה וסלסה; ארוחת ערב שבת משותפת ואין סוף רגעים קטנים של אושר.

קתרין היא אומנית בנפשה, רקדנית מחול מודרני ומצאה שפה משותפת עם מיכל, הן איתגרו אחת את השנייה בתרגילי אקרובטיקה ותנועות "חסרי חוליות" , סזאר בחור חביב חובב ריקודים ומסיבות שולט במגוון סגנונות ריקוד מקומיים ופתוח ללמידה של נוספים. באמת שהיתה חוויה יוצאת דופן מהשהות במקום.

אך כל החוויות, הנופים, האטרקציות, הלמידה וההתנסות מתגמדים כולם תחת אירוע ברית המילה של נדב, האחיין החמוד של עידית שנולד כאשר היינו בסאסואה הרפובליקה הדומיניקנית וכעת ב-וילה דה לייבה נכחנו בברית דרך הזום. מרגש עד דמעות, התקבצות כל המשפחה הקרובה והמורחבת לאירוע אחד, המרחק מהבית קיבל משמעות מוחשית. ניסיונותיה של עידית להסביר לצוות ההוסטל מה זה ברית נתקלו באי הבנה מובנת, הטקס הכל כך יהודי הזה שזר לא יבין אותו גם אם יקרא בויקיפדיה העיף אותנו לרגע קט מעבר לאוקיינוס לכל מה שאנחנו אוהבים בישראל.

היעד הבא סן חיל...